קיימות שלוש שיטות נפוצות למדידת נקודת הטל של פחמימנים. השיטה הראשונה והמקובלת ביותר עד היום, היא שיטת המראה הקרה המסתמכת על קירור משטח מראה במגע ישיר עם גז. הופעת האדים הראשונים על גבי המשטח מעידה על כך שהגז הגיע לנקודת הטל, דהיינו נקודת הטל היא טמפרטורת המראה בנקודה שבה אדי הגז נראו לראשונה. מידת הדיוק של שיטה זו מוטלת בספק בשל סובייקטיביות עין האדם הצופה באדי הפחמימנים. השיטה השנייה היא ניתוח הרכב הגז באמצעות גז כרומטוגרף בשילוב עם שיטת החישוב המשמשת לאומדן נקודת הטל של הפחמימן. זוהי מתודולוגיה מקבילה למדידת נקודת העיבוי של פחמימן שחסרונה העיקרי גלום במורכבותה. השיטה השלישית והפחות נפוצה בתעשייה היא מדידת ההרכב הנוזלי בפחמימן (PHLC). בעזרת שיטה זו ניתן למדוד ביעילות את כמות הפחמימנים שהתעבו מן הגז הטבעי בטמפרטורה מסוימת. יתרון השיטה טמון בכך שניתן לתרגם את נתוני המדידה לתקני מסה וזרימה, אולם זוהי שיטה קשה ליישום שמתאימה יותר לעריכת בדיקות תקופתיות. למרות החסרונות האופייניים לכל אחת מן השיטות הללו, נעשה בהן שימוש ברמות הצלחה שונות לקביעת נקודת העיבוי של מרכיבי הגז הטבעי.