רוסיה היא המקור העיקרי לאספקת גז טבעי לאירופה. היחסים בין השניים החמירו בעקבות הסכסוך האחרון בין גזפרום לאוקראינה, שפרץ בינואר 2009. סוגיה אחרת בעניין רוסיה מטילה ספק לגבי יכולתה של מוסקבה לממן את ההשקעות הנדרשות לשמירה על רמת תפוקה מספקת משדות גז טבעי במזרח סיביר ובאותה המידה מעוררת ספק לגבי מסוגלותה של רוסיה להוביל את הגז לאירופה הרחוקה, היות ורשת ההולכה הסיבירית זקוקה לשדרוג היקפי. שדות הגז הטבעי במי נורבגיה מיוחסים למקור אספקה שני בגודלו באירופה, אך על פי הערכות הם יגיעו לשיא התפוקה בשנת 2015 . אלג’יריה מעמידה את מקור האספקה השלישי בגודלו לאירופה. בעקבות הפחד הגובר מפני תלות ברוסיה, הרעיון להשקיע בקו צינור טרנס-סהרה להולכת הגז הניגרי דרך אלג’יריה תופס תאוצה. הצורך באמידת היתכנות המיזם עדיין עומד בעינו (2009), אך עצם בניית הצינור פירושו להפוך את אלג’יריה למוקד בין-יבשתי בעל חשיבות רבה לאירופה. הנציבות האירופאית צופה כי בין השנים 2005-2030 הביקוש לגז טבעי בקרב 27 מדינות חברות באיחוד נכון להיום, יעלה ב-24% ל-666 bcm מ-537 bcm ב-2009 והיקף יבוא נאמד ב- 470-600 bcm. היקף היבוא בשנת 2007 הסתכם ב-370 bcm. סוגיה נוספת בעניין אירופה היא שהליברליזציה של שווקי גז טבעי באירופה יצרה אי ודאות רבה לגבי אומדן היקף צריכת הגז הטבעי בעתיד. אם פני החברות המפיקות נשואות אל ניוד האמצעים הפיננסיים והטכניים לחיפושי גז טבעי והבאתו ללקוחות אירופאים, הרי שיש להעמיד לרשותן ערובות להיקף הביקוש.