בימים הראשונים לתחילת תפעול מכליות נפט, השיטה המקובלת לשטיפת מכלים הייתה באמצעות סילון מי הים. הסילונים היו מנקים את דפנות המכל משארי נפט, ולאחר מכן תערובת נפט ומים שהייתה מצטברת בתחתית המכל הייתה מסולקת לים. מעשה זה הוביל באופן טבעי להצטברות שפכי נפט במי הים. גם מי הזיבורית, שהיו מסולקים לפני העמסת מטען נפט חדש על המכלית, הכילו לא מעט מזהמים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 לא היו דרכים חלופיות לניקוי המכלים. אמנה למניעת זיהום משפכי נפט גובשה בשנת 1954 בניסיון לצמצם את היקף הזיהום שנוצר בתהליך זה על ידי איסור סילוק נפט או תערובות עם נפט במרחק מתחת ל-50 מייל מן החוף. מכסה זה הועלה ל-100 מייל באזורים שנחשבו כבעלי סיכון גבוה. בשנות ה-60 המאוחרות, בעקבות החשש להשלכות הזיהום מנפט כתוצאה מתהליך זה, התעשייה החלה לחפש דרכים חלופיות והמציאה שיטה חדשה הנקראת טעינת עילית. בשיטה זו ניקוי המכלים מתבצע באמצעות מכונה המזרימה סילוני מים חמים, אך התערובת המצטברת בתחתית המכל אינה מסולקת לים, אלא מועברת למכל איסוף מיוחד. במהלך המסע חזרה אל מסוף הטעינה, מתבצעת הפרדה בין מרכיבי התערובת. נפט, בהיותו קל יותר מן המים, עולה בהדרגה כלפי מעלה והמים, בעלי משקל סגולי גבוה מנפט, נשארים בתחתית המכל. לאחר מכן, המים הללוו מסולקים לים והנפט נשאר במכל. במסוף הטעינה, מטען חדש של נפט גולמי מועמס מעל שארי הנפט שהופרדו. תהליך זה מעניק יתרון לבעל זכות נפט בגלל שימור שארי הנפט שהיו מסולקים פעם לים (חיסכון של 800 טון נפט במכלית גדולה), אך תרומתו העיקרית נזקפה כמובן לסביבה. ישנם מומחים המאמינים כי בהיעדר השיטה טעינת עילית, היקף שפכי הנפט כתוצאה מניקוי מכלים עלול היה להגיע ליותר מ-8 מיליון טון לשנה.