הסכם בין הצדדים השותפים בבאר לבין מדינת היעד באשר לאחוז התפוקה שכל צד יקבל אחרי שכל אחד מן השותפים ינכה את נתח הוצאותיו. הקבלן (חברת חיפושים והפקה) בדרך כלל נושא בכל העלויות והסיכונים הכרוכים בחיפושים, פיתוח והפקה. בתמורה, במידה ויתגלו כמויות מסחריות, הקבלן תחילה מקבל את החזר העלויות עד תקרה מסוימת וגם את אחוז התפוקה על פי ההסכם הנקרא profit hydrocarbons. הממשלה מחזיקה בבעלות, אך זכויות הפחמימנים עוברות לקבלן בהתאם לאחוז המוסכם מראש. שיטה זו נפוצה לרוב בתחומי שיפוט שבהם מערכת המשפט נתפסת כרשות בלתי יציבה שאינה מספקת הגנה ראויה על השקעות החברה. לכן, חברת נפט/גז דורשת לערוך חוזה עם הממשל או עם חברה ממשלתית לשם הבטחת אמצעי הגנה נוספים בעזרת חקיקה בינלאומית. גם מדינות היעד לקידוחי נפט/גז תומכות בשיטה מכיוון שהדבר מעניק להן ביטחון נוסף בשל היותן שותפות לרווחים שלעיתים מתחלקים טרם החזר מלוא ההשקעה בנכס נפט/גז. במקרים אלו תחילה מחלקים את התפוקה לשני מרכיבים: מרכיב העלות – עלותו של נכס נפט/גז, ומרכיב הרווח – הרווח שמניב הנכס. היחס המותר בין שני המרכיבים הללו לשנה נתונה ברוב המקרים מוגבל על מנת להבטיח שמרכיב הרווח יהיה חיובי ושהמדינה תקבל לכל הפחות תשואה מינימלית חודשית או שנתית. בשיטת ה-PSC נכללים גם מס הכנסה, תמלוגים, מענקים, ודמי חכירה ליצירת מערכת פיננסית מקיפה. המערכת דומה מבחינה זו למערכת זיכיונות.