ארה”ב ומדינות חברות בארגון ה-OECD מודאגות מ”התמכרותן לנפט” ככלל ומתלותן בנפט המזרח תיכוני בפרט. ואכן, מאז ומתמיד מדינות המזרח התיכון היוו מקור לכמחצית מאספקת הנפט העולמית, וכך גם יהיה בעתיד. אי אפשר לקרוא לעובדה זו הפתעה, מכיוון שהאזור מחזיק ביותר ממחצית עתודות האנרגיה העולמיות. אף על פי כן, לתלות זו פיזור סטטיסטי נרחב, החל מ-82% ביקוש ביפן ועד ל-26% במערב אירופה ו-21% בארה”ב. היצע הגז הטבעי של אלג’יריה וקטאר מצא את דרכו לאירופה ולאסיה כמקור אספקה גדול ואמין, דבר המוריד את רמת התלותיות של אסיה בספקים אלטרנטיביים כדוגמת רוסיה. סכסוכים סביב נושא הגז הטבעי ערערו את היחסים בין רוסיה לשכנותיה, בייחוד אוקראינה, בלארוס וגיאורגיה. בנוסף, ממשיכים להתחולל מאבקי כוח בין רוסיה למדינות המערב על שליטת המונופול בייצוא ובקווי צינור. לאור המצב המתואר לעיל, ניתן לומר כי מדינות המזרח התיכון מסייעות במידה מסוימת להפחית את הלחץ הרוסי. יתר על כן, יש לציין כי מדינות המפרץ הפרסי, ובראשן ערב הסעודית, סיפקו ייצוא נפט סדיר למדינות רבות ברחבי העולם ברבע המאה האחרונה. אחד ההיבטים השליליים ביותר בסוגיה זו מתרכז ללא ספק סביב אירן המספקת כ-4% מצריכת הנפט האירופאית ו-10% מצריכת הנפט של יפן. בשנת 2006 רווחיה מייצוא אנרגיה הסתכמו ב-51 מיליארד דולר, מכאן שהנפט האירני מסייע למימון טרור ולצמיחת משטר דיקטטורי השולל את קיומה של מדינת ישראל. בחינת הסוגיה על פי מגוון רחב של שיקולים מצביעה על כך שהדרך הטובה ביותר להתמודדות עמה טמונה,קרוב לוודאי, בשיתוף פעולה ותלות הדדית בענף האנרגיה, גיוון מקורות אספקה וצמצום סיכונים.