Month: December 2013

ישנם 3 סוגים של קווי בסיס: קווי בסיס נורמליים, ישרים, וארכיפלגיים ישרים.

הקווים הישרים הנמתחים בין הנקודות הגיאוגרפיות המתקבלות על ידי הקואורדינטות המנויות בתוספת הראשונה.

בהתאם לשיטת “קווי הבסיס הישרים” יש לבחור נקודות מסוימות על גבי חופיה של מדינת החוף (או בסמוך עליהן) המשקפות, בין היתר, את מאפייניה הגיאוגרפיים של אותה מדינה ואת קו החוף שלה, על פי פרקטיקה קרטוגרפית וגיאודזית מקובלת. לאחר בחירת נקודות אלה יש למתוח ביניהן קווים ישרים אשר ישמשו בתורם כנקודת מוצא לצורך מדידת האזורים הימיים השונים. כל אזור ימי מוגדר, אפוא, על יסוד המרחק שהוא מצוי מאותם קווי בסיס ישרים.

קווי בסיס ארכיפלגיים ישרים מתווים את הגבול התוחם של קבוצת איים באמצעות מתיחת רצף של קווים ישרים בין האיים המרוחקים ביותר.

בשנת 1958, ובהסתמך על הפרקטיקה שהחלה מתבססת קודם לכן ברחבי העולם, החל מתגבש הבסיס המשפטי הנדרש עם חתימתה של אמנת המדף היבשתי (CONVENTION ON THE CONTINENTAL SHELF 1958) (להלן – אמנת המדף היבשתי).

אמנה זו העניקה למדינות העולם בשטחי “המדף היבשתי” הסמוכים לחופיהן והמצויים מעבר לגבולותיהן הטריטוריאליים, בין היתר, “זכויות ריבוניות” לשם חיפוש וניצול משאבי הטבע הטמונים בהם, וכלשון האמנה: “sovereign rights for the purpose of exploring and exploiting its natural resources” (סעיף 2(1) לאמנה). עוד העניקה אמנת המדף היבשתי למדינות העולם סמכות בשטחי המדף היבשתי בקשר להקמת מתקנים הנחוצים לצורך החיפוש של משאבי הטבע בשטחים אלה והפקתם לאחר גילוים (סעיף 5(2) לאמנה).