קיימים שני אמצעים להובלת נפט לצרכי מסחר בינלאומי: מכליות וקווי צינור. המכליות מאפשרות הובלה בין-יבשתית של נפט ונחשבות לאמצעי היעיל והגמיש ביותר בעלות נמוכה. קווי הצינור ,לעומת זאת, הם ברירת המחדל להולכה טרנס-יבשתית. אין אחידות בגודלן ובסוגיהן של המכליות. לכל נתיב מסחר נבחרת מכלית בגודל המתאים ביותר מבחינה כלכלית תוך לקיחה בחשבון את משך המסע, את גודלם של המיצרים והנמלים ואת היקף המטען. לכן, המכליות המשמשות לייצוא נפט גולמי מן המזרח התיכון, בכמויות עצומות ולמרחקים גדולים, הן מכליות ה-VLCC, שבדרך כלל מובילות יותר מ-2 מיליון חביות נפט למסע. גודל המכליות הללו אינו מאפשר את כניסתן לכל הנמלים בארה”ב, מלבד נמל הנפט בלואיזיאנה. בשל כך קיים צורך בהעברת המטען שעל סיפונן למכליות קטנות יותר. לעומת זאת, מכליות שמוצאן באיים הקריביים או בדרום אמריקה, הן בדרך כלל קטנות יותר, דבר המאפשר גישה ישירה לכל הנמלים בארה”ב. בשל ההפרשים הכה עצומים בין גדלי המכליות, לעיתים עלות המסע הקצר על בסיס חבית נפט עלולה להיות גבוהה יותר מעלות המסע הארוך. קווי צינור הם אמצעי קריטי להולכת נפט באזורים נטולי נגישות ימית, וכמו כן לשחרור עומסים ולאספקת קיצורי דרך. הנתיב היחיד למסחר בין אזורים גיאוגרפיים שונים שמתבסס כיום כולו על קווי צינור הוא נתיב המשמש להולכת נפט מרוסיה לאירופה. קיים גם צורך בקווי צינור ליצוא הנפט המופק מאזור הים הכספי, אזור שבו מתנהל וויכוח מסחרי ופוליטי סביב הקמת קו צינור חוצה גבולות בינלאומיים ובמרכזו טיעון אחד בולט: הפגיעות הפוליטית שלהם. העדפת קווי צינור על פני אמצעים אחרים להעברת נפט ניכרת בנתיבי מסחר פנים- אזוריים. הם מהווים את האופציה הדומיננטית לנתיב הובלה טרנס-יבשתי, מכיוון שעלותם נמוכה יותר מיתר החלופות, כגון מסילות או כבישים, וגם בשל העובדה כי נושא הפגיעות הפוליטית בקושי או כמעט ולא עומד על הפרק בתוך גבולות המדינה או בין המדינות השכנות, כגון קנדה וארה”ב. פיתוח קווי צינור בקוטר גדול בזמן מלחמת העולם השנייה יצר את התשתית לפיתוח רשת רחבה של קווי צינור בצפון אמריקה. רשת זו מיועדת להולכת נפט גולמי ומוצריו בתוך שטחי קנדה, מקנדה לארה”ב ובשטחי ארה”ב. אורכה 200,000 מייל והיא יכולה לשמש, לאחר עריכת חישובי נפח ומרחק מתאימים, להעברת כשני שלישים מסך היקף מטעני הנפט המיועדים לשילוח